העילות הנפוצות  – התנגדות לצוואה 

השפעה בלתי הוגנת – כאשר קיימות ראיות לכך כי האמור בצוואה אינו משקף את רצון המצווה וכי נכתבה עקב השפעה בלתי הוגנת של מאן דהוא על המצווה. בפסיקה נקבע כי לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכת הצוואה והליכי עריכתה (ע”א 750/90 כולל בית היודה נ’ גוטר, פ”ד מה(1) 418).

בדנ”א 1516/95 – רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 , 1835 (1998), נידונה השאלה מה היא השפעה בלתי הוגנת?

לבחינת השאלה נקבעו ארבעת מבחנים עיקריים לבחינת מידת תלותו של המצווה בנהנה מצוואתו

  1. המבחן הראשון – תלות ועצמאות: האם ועד כמה בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה “עצמאי” – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית.
  2. המבחן השני – תלות וסיוע: כאשר מתברר כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, יש לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו וכן את היקף התלות ועומקה (תלות טיפולית, תלות נפשית וכד’).
  3. המבחן השלישי  -קשרי המצווה עם אחרים: עד כמה היה המצווה תלוי בנהנה. היבט זה עשוי להיות מושפע גם מהיקף הקשרים עם אחרים.
  4. המבחן הרביעי – מבחן נסיבות עשיית הצוואה:

השפעה בלתי הוגנת תתקיים, בין היתר, כשהצוואה מזכה את מי שערך אותה והיה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה (סעיף 35 לחוק הירושה; ע”א 9/86 זיידה נ’ זיידה, פ”ד מ(3) 105). עפ”י הלכת מרום (דנ”א 1516/95 – רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831), גם אם מעורבות הנהנה לא הגיעה עד כדי לקיחת חלק בעריכתה, הרי שאפשר שהיא בכל זאת תהיה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת.

מבחן נוסף שהתפתח בפסיקת בתי המשפט, המעיד על השפעה בלתי הוגנת הוא מבחן מידת “הסודיות” בעריכת הצוואהמעשה שנעשה בחשאי ומבלי ידיעת ילדיו האחרים של המצווה מתיישב עם הטענה שהצוואה נחתמה בתחבולה ו/או בתרמית.

עוד מבחן שהתפתח בפסיקה המעיד על השפעה בלתי הוגנת הוא מבחן העדר הגיון וסיבה נראית לעין לנישול קרובים מן הצוואה – לדוגמא: אם במועד בו נחתמה הצוואה ועד למועד פטירת המצווה היחסים בין המצווה ליורשיו עפ”י דין אשר נושלו, היו יחסים מצויינים. סתירה בין מערכת היחסים המעולה בין המצווה למנושלים, מחד, לבין הענקת העזבון ליורש אחר, מאידך, הינה בניגוד להגיון, מצביעה על השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המצווה ו/או על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ו/או תחבולה ו/או תרמית בעשיית הצוואה.

מבחן נוסף לקיומה של השפעה בלתי הוגנת הוא קיומן של ראיות לגבי מצב בריאותי ונפשי של המצווה – בדנ”א 1516/95 – רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831, נקבע כי בבחינת טענה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה לראיות אודות מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה. גם אם מבחינה משפטית היה המצווה כשיר לערוך צוואה אך מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה היה כזה שהוא מועד לפעול תחת השפעה, אשר תביאו להקנות את רכושו שלא בהתאם לרצונו האמיתי, היה די כדי לקבוע כי על המצווה הופעלה השפעה בלתי הוגנת. מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה עשוי להצביע גם על מידת תלותו של המצווה בזולת, אשר בגינה ייתכן והמצווה איבד את היכולת האפקטיבית לממש את רצונותיו, להבדיל מרצונות הזולת.  בשל מכלול היבטים אלה, נפסק כי מצב נפשי וגופני רעוע של המצווה  מחייב זהירות רבה כאשר באים לעמוד על רצונו העצמאי כמצווה. הגם שאין במצב זה כשלעצמו כדי לשלול את כושרו של מצווה לצוות הרי שיש בו כדי לשמש תמרור אזהרה ביחס לאפשרות היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת.

בע”א 423/75 בן-נון נ’ ריכטר, פ”ד לא(1) 372, נקבע כי כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות אדם בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, עוברת חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי הוגנת על שכמו של המבקש לקיים את הצוואה. כך גם נקבע בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, דינים עליון נד 468, כי נטל השכנוע מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, וכי עם הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת ע”י המתנגד – עובר נטל הבאת הראיות אל המבקש לקיים את הצוואה. חיובו של מבקש הקיום להביא ראיות לסתירת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, מטיל עליו נטל משמעותי בהבאת ראיות.

אונס, איום – הצוואה נכתבה ע”י המצווה תחת אונס או איום , דהיינו הוראותיה אינן משקפות את רצונו האמיתי של המצווה.

תחבולה או תרמית – הצוואה נכתבה ע”י המצווה עקב תחבולה או תרמית וגם במקרה זה אינה משקפת את רצונו.

צוואה לטובת עדים או מי שנטל חלק בעריכתה– הוראת סעיף 35 לחוק הירושה קובעת כי צוואה המזכה (דהיינו מיטיבה ומעניקה זכויות בעיזבון) את מי שערך אותה, או את מי שהיה עד לעשייתה, או לקח חלק פעיל אחר בעריכתה, לרבות אם הצוואה מזכה את בן הזוג של אחד מאלו – בטלה. אין צורך להוכיח עילות פסלות כגון השפעה בלתי הוגנת או איום וכיו”ב אלא די בכך שהצוואה מזכה מי שהיה מעורב בעריכתה כדי שצוואה זו תיפסל. ואולם נקבע כי אפשר ומעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה.

תוצאתו של הסעיף היא שהיא שוללת כל שיקול דעת ליתן תוקף לצוואה מקום שהנסיבות מעידות על נטילת חלק בעריכתה ע”י הנהנה. לפיכך, בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 לחוק הירושה קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי לאור קיומה של השפעה בלתי הוגנת. אפילו יוכיח הנהנה כי השתתף בעשיית הצוואה מבלי שהשפיע על המצווה באופן לא הגון – לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

“סעיף 35 פוסל הוראה בצוואה המזכה את מי שערך את הצואה או שלקח באופן אחר חלק בעשייתה ואף פוסל הוראה המזכה את בן-זוגו של אחד מאלה. הפסילה היא מחמת חשש שמא האנשים האלה (העד או מי שערך או שלקח חלק בעריכתה) השפיעו על המצווה בדרך בלתי הוגנת או רימוהו. החוק אינו נותן לאנשים אלה אפשרות לנקות עצמם מחשד או חשש זה, ושום עדות, אף המהימנה ביותר על ביהמ”ש המוכיחה שההוראה היתה מיוזמתו של המצווה ומרצונו החופשי, אין בכוחה להכשיר את ההוראה…” (ע”א 529/69 רוזנהויזר נ’ כהן, פ”ד כד (2) 93, 97; וגם: ע”א 576/78 לשצינסקי נ’ סולוביציק ואח’, פ”ד לה(1) 686, 689).

הוראה זו אינה חלה על צוואה בעל פה.

פגם צורני בצוואה – הצוואה נעשתה ע”י המצווה מבלי שתורגמה לשפת המצווה והעדר ציון תרגום הצוואה למצווה לשפתו, לדוגמא.

פסיקת ביהמ”ש העליון קבעה כי במצב בו צוואה כאמור לא מתורגמת למצווה לשפה אותה הוא שומע ומבין ו/או לא מוקראת לו בשפה השגורה בפיו טרם חתימתו עליה – מדובר בפגם מהותי, הפוגם בהבנת המצווה את הוראות צוואתו וממילא בגמירת דעתו לעשותה כפי שעשה אותה. בנסיבות כאלה, הנטל להוכיח, כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה כמשקפות את רצונו האמיתי מוטל על מבקש הקיום – נטל אשר כפי שיתברר המשיב לא יוכל לעמוד בו!

“לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה ‘בעדים’ ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו – בלשון שהוא שומע ומבין – הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה בפני עדי האימות ‘זו צוואתי’ אינה שלמה, ואינה ממלאה את תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש’זו צוואתו’, הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו”.

….מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקראה – בשל אי ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו – נושא בחובה להבטיח: ראשית, כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה על ידי אדם המהימן עליו; ושנית –  כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו. אי עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה ‘לא ידע’ על מה הוא חותם בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה, ונטל השכנוע כי ידע – מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה”. (ע”א 2119/94 לנדאו נ’ וין, פ”ד מט(2) 77)

כלומר, במצב בו הצהרת המצווה כי “זו צוואתי” נעשית כשהוא אינו יודע את שפת הצוואה ומבלי שעובדת תרגומה צויינה בצוואה – מתהפך הנטל הראייתי באופן שמוטל על מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש”זו צוואתו” הן מהפן של זיהוי הצוואה והן מהפן שצוואתו זו מבטאת את רצונו האחרון.

בפרשת  לנדאו נ’ וין הנ”ל קבע כב’ השופט קדמי כי מצווה שהצהיר, ‘זו צוואתי’, על פני צוואה שנכתבה בלשון שהוא אינו שומע, חובה עליו, אם הצוואה הוקראה או תורגמה בפניו ללשון שהוא שומע ומבין, לציין זאת על פני הצוואה וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה. אם הדבר לא נעשה יש בכך כשל המאפשר לטעון, כי המצוה לא הבין את הוראת הצוואה. מכיוון שנפל על פני הצוואה פגם צורני – שכן המנוח לא שלט בשפה העברית ולא נערך רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראת הצוואה למנוח בשפתו והסבר תוכנה – הרי בהיבט זה עובר נטל השכנוע וההוכחה על שכמו של מבקש קיום הצוואה במובן זה שעליו להוכיח בראיות כי המדובר בצוואה אמיתית שנעשתה בגמירות דעת וכי המנוח ידע את תוכן הצוואה והבין את הוראותיה ותוצאותיה. הנטל עובר לכתפי מבקש הקיום גם לגבי טענות ההתנגדות האחרות בדבר השפעה בלתי הוגנת, צלילות דעתו של המצווה וכדומה.

(ראה בעניין זה גם: ע”א 2115/95, אושרוב נ’ פרחי תק-על 97 (1), 251), השופטת בייניש (כתוארה אז, פיסקה 5 לפסק הדין; בע”מ 4382/04 חלילי נ’ דרשני, תק-על 2005(2), 2212; בר”ע 2701/01 הירשהורן נ’ יפה).

דרגת השכנוע המוטלת על מבקש הקיום, הינה כבדה במיוחד (ת”ע (ת”א) 11632/9 פלוני נ’ מכון ויצמן למדע, תק-מש 2004(2) 106, בעמ’ 108).

מצבו הפיזי והמנטאלי של המצווה – במידה ובעת העריכה והחתימה על הצוואה היה המצווה במצב פיזי או מנטאלי קשה אשר אינו מאפשר לו להגיע לגמירות דעת (לדוגמא מצב בו המצווה סבל ממחלת אלצהיימר) ניתן להעלות טענות בדבר פסלות הצוואה מחמת שהמצווה לא יכל להבחין בטיבה של הצוואה ובמשמעויות עשייתה.

“המבחן – אם ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – הוא גמיש. המבחן הקובע הוא אם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. לשם בחינה זו ניתן להתחשב במודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, בידיעתו על היקף רכושו ויורשיו, ובמודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו” (גולדברג, פלומין, מעוז “דיני ירושה ועזבון”, עמ’ 27; ע”א 851/79 160/80 בנדל נ’ בנדל, פ”ד לח (3) 101).

הטענות הנפוצות בהליך התנגדות לקיום צוואה הינן:

על מנת להגיש התנגדות חיוני להיעזר בשירותי עורך דין ירושה אשר ידע לבחון את הצוואה ולכוון את היורשים המתנגדים לביצועה לעילות רלבנטיות להתנגדות לצוואה.

את ההתנגדות לצוואה יש להגיש במועד – בד”כ תוך 14 יום ממועד בו פורסמה דבר הגשת הבקשה לקיום צוואה. עם הגשת ההתנגדות לקיום צוואה באמצעות עורך דין ירושה מועבר התיק מהרשם לענייני ירושה אליו מוגשות בקשות לצו קיום צוואה אל בית המשפט לענייני משפחה.

  • פגמים טכניים שנפלו בכתיבת הצוואה
  • השפעה בלתי הוגנת של אחד מהיורשים
  • מעורבות של אחד היורשים בעריכת הצוואה
  • טענות כי כותב הצוואה לא ידע מהי תוכנה ומשמעותה של הצוואה עקב מצב בריאותי ירוד (כגון דימנציה לסוגיה).

אופן הגשת התנגדות לצוואה

תקנה 19 לתקנות הירושה מתווה את האופן בו תוגש התנגדות לבקשה לקיום צוואה.

מאחר ובד”כ המתנגד לבקשה לקיום הצוואה הינו אחד היורשים על פי דין אשר הודר ונגרע שמו מהצוואה, הרי שחובה לעקוב אחר הודעות הרשם לענייני ירושה בדבר הגשת בקשות לקיום צוואות, שכן היורש על פי דין שאינו מצויין בצוואה לא אמור לקבל מכתב ממגיש הבקשה לקיומה של הצוואה ועל כן ומאחר והמועד להגשת ההתנגדות הינו קצוב (ככלל 14 ימים ממועד פרסום הודעת הרשם לענייני ירושה אודות הגשת הבקשה לקיום צוואה) חובה להקפיד ולעקוב אחר פרסומי הרשם לענייני ירושה.

*מי שמעוניין להגיש התנגדות לבקשה לקיום צוואה יגיש לרשם לענייני ירושה אליו הוגשה הבקשה כתב התנגדות.

*בכתב ההתנגדות יפרט המתנגד את הנימוקים עליהם הוא מתבסס ואשר לדעתו יש בהם כדי לפסול את הצוואה. רצוי לציין אסמכתאות משפטיות בכתב ההתנגדות.

*חובה לצרף לכתב ההתנגדות תצהיר מאומת בפני עורך דין המאשש ומאמת את העובדות אשר צויינו בכתב ההתנגדות.

*יש לצרף לכתב ההתנגדות את כל המסמכים עליהם מתבססת ההתנגדות.

*יש לשלם אגרה בגין הגשת ההתנגדות ולצרף לכתב ההתנגדות עותק מהקבלה בגין תשלום האגרה.

*את כתב ההתנגדות והנספחים יש להגיש במספר עותקים כמספר המשיבים , בתוספת עותק לבימ”ש ולמתנגד.

כפי שצויין לעיל את ההתנגדות יש להגיש תוך 14 ימים מהמועד בו פורסמה הודעת הרשם לענייני ירושה בדבר הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה. במידה וחלפו 14 הימים יש להגיש בקשה מנומקת להארכת מועד להגשת ההתנגדות.

סדרי דין – הדיון בבימ”ש

לאחר הגשת ההתנגדות לצוואה לרשם לענייני ירושה מועבר התיק לבימ”ש לענייני משפחה המוסמך לדון בהתנגדות.

מגיש הבקשה למתן צו קיום הצוואה – יירשם כתובע. המתנגד יירשם כנתבע.

מזכירות בימ”ש מזמנת את הצדדים לדיון. בתחילה נקבע דיון מוקדם במסגרתו ניתן לבקש גילוי ועיון במסמכים רלבנטיים (לדוגמא עיון במסמכים רפואיים של המצווה וכיו”ב). ההליך המוקדם נועד לברר את גדר המחלוקת לרבות איסוף המידע והמסמכים החסרים הרלבנטיים.

לאחר סיום ההליכים המקדמיים נקבע התיק לדיון הוכחות. במהלך דיוני ההוכחות נחקרים המצהירים שנתנו תצהירי תמיכה בהתנגדות על האמור בתצהירים והמצהירים שנתנו תצהירי תמיכה בתגובה להתנגדות נחקרים על תצהירהם. במידה והובאו חוו”ד מומחים (לדוגמא חוו”ד רפואית או גרפולוגית) נחקרים המומחים בחקירה נגדית על חוו”ד.

בסיום שלב ההוכחות מגישים הצדדים את סיכומיהם לבימ”ש, ובימ”ש מכריע האם לדחות את ההתנגדות או שמא לקבלה.

במידה ובימ”ש מקבל את ההתנגדות, ואין צוואה אחרת של המנוח/ה אזי העיזבון יחוק על פי דין, לפיכך מומלץ להגיש בד בבד עם כתב ההתנגדות בקשה למתן צו ירושה (במידה כמובן שאין צוואה אחרת).