פסק חוץ הינו פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בעניין אזרחי או פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע אף כשלא ניתן בעניין אזרחי.

אכיפת פסקי חוץ בישראל דרושה למשל במקרה בו לנתבע יש נכסים בישראל מהם ניתן להפרע בגין החיוב אשר בפסק בחוץ.

לצורך מימושו של פסק החוץ בישראל נדרש לנקוט בביהמ”ש בישראל בהליך תובענה לאכיפת פסקי חוץ.

חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי”ח – 1958 (להלן: “חוק אכיפת פסקי חוץ”) מסדיר את אופן אכיפת פסקי חוץ בישראל.

סעיף 2 לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע: “לא ייאכף בישראל פסק-חוץ אלא לפי חוק זה“. דהיינו: מתן תוקף בישראל לפסקי חוץ בעניינים אזרחיים ייעשה על פי חוק זה בלבד.

על כתב התביעה המוגש בישראל להיתמך בתצהיר התובע בגין העובדות הנטענות בכתב התביעה. כמו”כ, לשם הוכחת התקיימותם של הצידוקים לאכיפת פסק החוץ בישראל, יש לתמוך את התביעה בחוות דעת מקצועית של מומחה לדין הזר במקום בו ניתן פסק החוץ, לפיו מתקיימים התנאים לאכיפת פסקי חוץ בישראל קבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ ועל כן מן הדין לאוכפו בישראל.

  1. תנאי ראשון: סעיף 3(1) לחוק קובע כי על המבקש להוכיח כי “הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי-המשפט שלה היו מוסמכים לתתו“.

סמכות ביהמ”ש הזר ליתן את הפסק משמעה סמכות לזמן נתבעים להתייצב למשפט, לקנות סמכות לדון בתביעות ובבקשות הצדדים למשפט וליתן את פסק הדין האמור. כמו”כ כי על הצדדים לפסק הדין להיות כפופים לדין הזר ולסמכותו של ביהמ”ש שנתן את פסק החוץ.

  1. תנאי שני: סעיף 3(2) לחוק קובע כתנאי לאכיפה כי “הפסק אינו ניתן עוד לערעור“.

האמור בסעיף 3(2) לחוק אינו מתייחס לאפשרות לביטול פסק החוץ, אלא אך ורק לכך שחלף המועד להגשת ערעור על פסק החוץ (ע”א 541/77 רוזנשטיין נ’ ספרטוס, פ”ד לב (2) 701 בעמוד 704 ).

נדרש לפרט את מועד מתן פסק הדין והתקופה הקצובה בדין הזר להגשת הערעור, כך שבמועד הגשת התביעה פסק החוץ הינו סופי, חלוט ובלתי ניתן עוד לערעור, כלשון סעיף 3(2) לחוק, ועל כן ניתן להכריז, כי הוא אכיף בישראל.

  1. תנאי שלישי: סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע: “החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על-פי הדינים של אכיפת פסקי-דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור“.

לעניין היות פסק החוץ “ניתן לאכיפה על-פי הדינים של אכיפת פסקי-דין בישראל”, קובעת הוראת סעיף 10(א) לחוק כי “פסק-חוץ שהוכרז אכיף, דינו לעניין הוצאה-לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל“.

פסקי דין ממוניים, קרי: הפוסקים חיובים כספיים, אחת שהוכרזו אכיפים בישראל – ניתן לאוכפם באמצעות מערכת ההוצאה-לפועל בדומה לפסק דין שניתן על-ידי בית-משפט בישראל.

רק פסקים אישיים (in personam) יכולים להיות מועמדים לאכיפה” (עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ” עיוני משפט ד (תשל”ו) 509, 520).

וכן פסק בית המשפט העליון, מפי כב’ השופט גולדברג:

כל כולה של האכיפה לא באה אלא כדי להקנות לפסק החוץ כוח של פסק דין הניתן להוצאה לפועל. מטבע הדברים, פסקי דין המטילים חיובים אישיים (in personam) ניתנים להוצאה לפועל” (ע”א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ איריס אגם פ”ד מט (1) 561).

באשר לתנאי לפיו “תכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור” – פסק דין ייחשב “נוגד את תקנת הציבור” אם הוא פוגע באופן בוטה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה – שהם כה בסיסיים וכה עקרוניים, עד כי נראה לדחות מפניהם פסקי חוץ מחייבים, וביניהם: אינטרסים חיוניים של המדינה במישור מעמדה הבינלאומי, וערכי יסוד של מוסר, צדק, הגינות ושוויון.  נטיית בתי המשפט היא לעשות שימוש זהיר וחסכני ביותר במחסום תקנת הציבור (ע”א 1137/93 אשכר נ’ היימס, פ”ד מח(ד) 641 בעמוד 653).

  1. תנאי רביעי: סעיף 3(4) לחוק קובע כתנאי לאכיפה, כי “הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן“. כלומר, לא נחוצה עוד כל פעולה (משפטית) נוספת על-מנת להכשיר את פסק הדין לביצוע במדינת מוצאו. בקיומו של תנאי זה יש אף כדי להצביע על קיומה של דרישת הסופיות, שכן אם הוכיח המבקש, כי הפסק אכיף במדינת מוצאו, הרי זו ראיה לסופיותו ולכשירותו לאכיפה.
  2. תנאי חמישי: התקיימות דרישת ההדדיות עפ”י סעיף 4 לחוק

סעיף 4 לחוק קובע כך: “פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל“. נדרש כי על פי דיני המדינה הזרה בה ניתן הפסק אין כל מניעה לאכוף פסק-חוץ סופי ישראלי, ולפיכך קיימת הדדיות באכיפה.